המודל הבסיסי של אדם במדע וברפואה המודרניים בכלל התחיל כמודל של גבר. במשך שנים רבות, אשה נחשבה פשוט ל"גבר עם שדיים" או ל"גבר ללא פין" (כך המציא פרויד את "קנאת הפין" המפורסמת שלו).
עם תחילת הפמיניזם, במאה ה-19, הגישה הייתה של שוויון, לאמור "אנחנו בדיוק כמו גברים". היטיבה לנסח את העניין שרלוט פרקינס גילמן, סוציולוגית, סופרת ופמיניסטית אמריקאית נודעת, בת התקופה, שהצהירה "אין דבר כזה מוח נשי. המוח איננו איבר זכרי או נשי. לדבר על כך זה מגוחך, בדיוק כמו לדבר על 'כבד נשי'".
היום אנחנו יודעים שחרף הכוונות הטובות, גילמן טעתה, ובגדול: לא רק שיש הבדלים בין המוח הגברי לנשי (המוח הגברי כבד יותר ב-200 גרם, אם לציין רק הבדל בולט אחד), אלא גם בין איברים לכאורה דומים, כמו כיס המרה (הכיס הנשי נוטה לייצר יותר אבנים, למשל).
אבל למרות התובנות החדשות, הפער באבחון ובטיפול בגברים ובנשים רחוק מלהיסגר, ואפילו הידע עצמו לא תמיד קיים ברפואה. כך, למשל: אנו יודעים כיצד תרופה מסויימת משפיעה על גברים – אבל לא תמיד אנחנו יודעים מהי השפעתה המדוייקת והייחודית על נשים. אנחנו מניחים שהיא משפיעה אותו הדבר (שהרי אישה היא סוג של גבר פלוס משהו מינוס משהו) – אבל מעולם לא בדקנו זאת בצורה מדעית, מחקרית ומסודרת.
זאת, בין היתר, משום שמרבית התרופות נוסו על גברים בלבד (אחת הסיבות לכך היא שערוריית התלידומיד, תרופה נגד בחילות בהריון שניתנה לנשים בשנות ה-50 וגרמה להולדת צאצאים עם מומים קשים; בגללה הוצאו נשים ממחקרים קליניים למשך עשרות שנים, משיקולי בטיחות) וכיוון ששני שלישים מן המחלות הפוגעות בגברים ונשים נחקרו על גברים בלבד. במילים אחרות: בסיס הידע, גם היום, נותר "גברי" בעיקרו.
רפואה מגדרית היא תחום שהחל להתפתח בשנים האחרונות – זוהי איננה דיסציפלינה רפואית חדשה או התמחות עכשווית, אלא כלי-עזר שאמור לשפר את איכות הטיפול, ולספק רפואה טובה ונכונה יותר, מותאמת יותר למטופל/ת ולג'נדר שלו, לכלל ההתמחויות הרפואיות.
בדיוק כשם שפודיאטר (רופא ילדים) או גריאטר (רופא קשישים) יודע להתאים את ה"רפואה הכללית" למטופלים בגיל מסויים – כך רפואת המגדר (שבניגוד לגרונטולוגיה או רפואת ילדים איננה התמחות כשלעצמה, והיא משמשת בכל תחומי הרפואה) לוקחת בחשבון משתנים (פרמטרים) נוספים שלא נחשבו עד היום, ומאפשרת להיטיב את הרפואה שניתנת למטופלות/ים.
